פסק-דין בתיק רע"א 4619/08

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

1.        זוהי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה) שאישר את תביעת המשיבה כייצוגית.

           המשיבה ניהלה חשבון עסקי בסניף בני ברק של בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: המבקש או הבנק), ונהגה להפקיד מידי פעם בחשבונה שיקים דחויים. נוסף על עמלה בסך 9.70 ש"ח בגין הפקדת שיק דחוי, גבה המבקש עמלה נוספת בסך 1.14 ש"ח בגין כל פעולה שנרשמה בשורה נפרדת בחשבונה של המשיבה (להלן: עמלת רישום פעולה). המשיבה הבחינה בכך שהמבקש נוהג לרכז את כל השיקים הרגילים שהופקדו ביום עסקים מסוים בשורה אחת אך מייחד לכל שיק דחוי שנפרע שורה נפרדת, אף אם נפרעו מספר שיקים באותו יום. כתוצאה מכך, גבה המבקש מהמשיבה עמלת רישום פעולה אחת בגין כל השיקים הרגילים שהופקדו ביום עסקים מסוים, ועמלות רישום פעולה רבות בגין כל אחד ואחד מהשיקים הדחויים שנפרעו בחשבונה, אף אם נפרעו באותו יום מספר רב של שיקים דחויים. המשיבה סברה כי גביית עמלת רישום פעולה נפרדת בגין הפקדה של כל שיק דחוי היא גביית יתר, והגישה תובענה לבית המשפט המחוזי. במקביל, ביקשה המשיבה לאשר את תביעתה כייצוגית.

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא העלה הסבר מניח את הדעת להבדל בין האופן שבו נרשמו הפקדות של שיקים רגילים ודחויים. יתר על כן, כך קבע בית המשפט המחוזי, אף אם היה היגיון שמצדיק את השוני בדרך הרישום של שני סוגי השיקים, לא הציג המבקש סיבה שבגינה נמנע מלהבהיר שוני זה ללקוחותיו מבעוד מועד. נקבע כממצא עובדתי כי המבקש אינו נוהג להסביר ללקוחותיו על ההבדלים הצפויים באופן הרישום של סוגי השיקים, אלא אם כן הלקוחות שואלים במפורש על שיעורי העמלות שבהן יחויבו. כן נמצא כי המבקש מאפשר ללקוחותיו לרשום את כל השיקים הדחויים שנפרעו ביום מסוים בשורת חשבון אחת, אך זאת רק אם הם ביקשו במפורש שיעשה כך. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מחדלו של המבקש להודיע ללקוחות שיש להם אפשרות לבקש כי כל הפקדות השיקים הדחויים ירשמו בשורה אחת, עולה כדי הטעייה של תאגיד בנקאי על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות). כן קבע בית המשפט המחוזי כי התמלאו כל התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית - השאלות המשפטיות והעובדתיות זהות ביחס לכל הלקוחות העסקיים של המבקש, תובענה ייצוגית עדיפה על בירור אינדיבידואלי של תביעות נפרדות של כל הלקוחות וקיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים. בשל כל אלה, אישר בית המשפט המחוזי את התובענה כייצוגית.

           המבקש ביקש רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי שניתנה בשנת 2003. בבקשה התקיימו מספר דיונים, שלאחריהם הוחלט כי הטיפול בבקשה יעוכב לנוכח החקיקה הצפויה בעניין תובענות ייצוגיות. ביום 25.10.2007, קבע בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וא' רובינשטיין) כי יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של אישור התובענה כייצוגית על-פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. ביום 27.4.2008 שב ואישר בית המשפט המחוזי את אישור התובענה כייצוגית. על-פי בית המשפט המחוזי, התנאים שנקבעו לאישור התובענה הייצוגית בחוק תובענות ייצוגיות, זהים בעיקרם לתנאים שהיו קיימים קודם לכן בחוק הבנקאות, ועל כן החלטתו הקודמת עומדת בעינה. בפרט, הדגיש בית המשפט המחוזי כי העילה היחידה שבגינה אושרה התביעה כייצוגית היא עילת ההטעייה על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות, ויתר העילות להן טענה המשיבה - נדחו.

3.        המבקש טוען כי אין אפשרות סבירה להכרעה בתובענה לטובת קבוצת התובעים. לשיטתו, הפסיקה קבעה בעבר כי עילת ההטעייה של תאגיד בנקאי היא עילה טרום חוזית, ואילו טענות המשיבה נוגעות לפעולות שביצע המבקש זמן רב לאחר כריתת החוזה עימה. עוד טוען המבקש כי הרישום השונה של הפקדות השיקים נובע מההבדלים המובנים ביניהם. לטענתו, פעמים רבות נפרעים ביום מסוים שיקים דחויים שניתנו בתאריכים שונים, והפרדה ביניהם נדרשת כדי לאפשר לבעל החשבון לנהל מעקב אחר פירעון השיקים הדחויים; אם יצפה בעל החשבון לפירעון של מספר שיקים ביום מסוים, יוכל לדעת בקלות אילו מהם נפרעו ואילו לא. זאת, לטענת המבקש, בניגוד ללקוח שמפקיד שיקים שאינם דחויים ואינו נזקק לפירוט של השיקים שנפרעו, מכיוון שלא חולף פרק זמן משמעותי בין ההפקדה ובין הפירעון. על-פי המבקש, מדובר בנוהל לגיטימי שנוצר כמענה להעדפות לקוחותיו העסקיים, והשימוש בו החל עוד טרם שגבה הבנק עמלה בגין רישום פעולה. על כן טוען המבקש כי אין יסוד לסברה כי ההבדל בין רישומי ההפקדות השונות נועד לגביית עמלה יתירה. נוסף על כך, טוען המבקש כי העמלות שגבה פורסמו כדין לכלל לקוחותיו, בהתאם לכללי הניהול התקין שקבע בנק ישראל והן זכו לאישור המפקח על הבנקים; משכך, סבור המבקש כי אין שחר לטענה כי לא עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו. המבקש טוען עוד כי כל לקוח מודע, או צריך להיות מודע, לקיומה של עמלת רישום בגין כל פעולה שנרשמת בדף החשבון, ויש להניח כי המשיבה הבחינה בכך שפירעון של כל שיק דחוי נרשם בשורה נפרדת. המבקש סבור כי לא מתקיימים גם יתר התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית - קיום עילת תביעה אישית, קיומן של שאלות משותפות ודבר היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה וההוגנת לדיון בתובענה. לבסוף, מפנה המבקש את תשומת הלב לכך שבקשות דומות לאישור תובענות שהוגשו כנגד בנק המזרחי וכנגד בנק דיסקונט כייצוגיות, שעניינן הוא רישום נפרד של פירעון שיקים דחויים, נדחו בהחלטות של מותבים אחרים בבית המשפט המחוזי.

4.        המשיבה דוחה את טענת המבקש כי דרכי הרישום השונות של הפקדות השיקים נועדו לטובת הלקוח. לשיטתה, אין ללקוח כל צורך בפירוט השיקים שנפרעו שכן המבקש מחויב להודיע לו בנפרד על כל שיק שלא כובד, ואף להחזיר לו את השיק עצמו. כמו כן, טוענת המשיבה כי אם בכל זאת יש צורך בפירוט השיקים הדחויים שנפרעו, לא הוצגה סיבה משכנעת לכך שצורך זה מתפוגג, לכאורה, כאשר מדובר בשיקים שנפרעים ביום ההפקדה. לטענת המשיבה, אילו היה המבקש עומד בחובות הגילוי המוטלות עליו ומגלה לה כי הוא גובה עמלות מופרזות, הייתה שוקלת לנתק את ההתקשרות עימו. אלא שלטענתה, הסתיר המבקש את העובדה כי קיימת אפשרות לאחד את רישום הפירעון של כל השיקים הדחויים ולחסוך בעמלות, ומנע ממנה את היכולת לבחור באיזה אופן ירשמו הפקדות השיקים בחשבונה. על-פי המשיבה, אי-גילוי זה עולה כדי הטעייה במחדל, על-פי סעיף 3 לחוק הבנקאות. המשיבה מסכימה לטענת המבקשת כי עילת ההטעייה היא עילה טרום חוזית, אך לטענתה בכל פעם שלקוח מפקיד שיק הוא כורת חוזה חדש עם הבנק לעניין הפקדת השיק המדובר.

5.        החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש על-פיה ערעור; דין הערעור להתקבל.

           בשלב אישור התובענה כייצוגית נדרש בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות סבירה כי השאלות המשפטיות והעובדתיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). אמנם, הודגש בעבר כי "אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע" ולהכריע בתובענה גופה כבר בשלב המקדמי; אם השתכנע בית המשפט כי קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת התובעים עליו לאשר את התובענה כייצוגית ולדון בה לגופה בפסק דינו הסופי (רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1996)). יחד עם זאת, במקרה זה באנו למסקנה כי אין אפשרות סבירה שמעשיו של המבקש יחשבו כ"הטעייה" על-פי הוראות סעיף 3 לחוק הבנקאות, ועל כן לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.

6.        סעיף 3 לחוק הבנקאות קובע כי:

לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים:

       (1)     המהות והטיב של השירות;

       (2)     מועד מתן השירות;

       (3)     התשואה והתועלת שניתן להפיק מהשירות;

       (4)     זהות נותן השירות;

       (5)     החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו למתן השירות;

(6)  המחיר הרגיל או המקובל או המחיר שנדרש בעבר בעד השירות;

(7)  חוות דעת מקצועית שניתנה לגבי טיב השירות או מהותו;

(8)  תנאי אחריות לשירות;